רשת מוסדות חינוך אלמוסתקבאל אלאהלייה בע"מ נ' מדינת ישראל ואח'

החלטה

רקע ותמצית טענות הצדדים

לפני בקשה למחיקת כותרת.

המשיבה מס' 1 (להלן: "המשיבה") הגישה תביעה כספית בסדר דין מקוצר על סך 404,390 ₪ נגד המבקשת והמשיבה מס' 2 (להלן: "המועצה").

במסגרת כתב התביעה טוענת המשיבה, כי בשל מצב הגנים המחפיר בכפר טבאש פנו אליה ההורים בכדי שתפתח שני גנים שיתנו מענה ומסגרת חינוכית לילדי הגן בכפר. לטענתה, היא הגישה בקשה לפתיחת ורישוי שני גנים והכשירה אותם תוך השקעה רבה. כן טוענת, כי ניתנו סמלי מוסד לגנים ומשרד החינוך ולשכת הבריאות הוציאו דוחות חיובים אולם משרד החינוך דחה את הבקשה לרישוי והוציא צו סגירה לשני הגנים. בעניין זה הוגשה עתירה מנהלית ובמסגרתה ניתן צו מניעה זמני נגד סגירת הגנים. בנוסף, הוגש ערר לפי חוק הפיקוח על בתי הספר וועדת הערר קבעה, כי מעשה ההורים והקמת הגנים על ידי המשיבה תאמו את עקרון טובת הילד. הערר נדחה בנוגע לשנת הלימודים תש"ע והתקבל ביחס לשנת הלימודים תשע"א. בעקבות החלטת וועדת הערר הגישה המשיבה ערעור מנהלי אשר נדון בפני כבוד השופט מודריק.

המשיבה טוענת, כי אין מחלוקת, כי 53 ילדים למדו בגני הילדים שלה בשנת הלימודים תש"ע וכי המועצה דיווחה, כי הם למדו בגני הילדים שלה ובעקבות הדיווח האמור המועצה קיבלה מהמבקשת תקצוב שלא כדין ותוך עשיית עושר ולא במשפט. לטענתה, העברת התקצוב למועצה נעשתה על אף פניותיה הרבות למועצה ולמשרד החינוך. המשיבה טוענת, כי המועצה והמבקשת הפרו התחייבותן כלפיה להעביר לה את הקצבה בעבור שנת הלימודים תש"ע. לטענתה, בעבור שנת הלימודים תש"ע מגיע לה סך של 763 ₪ לחודש בעבור כל ילד שלמד בגניה וסך הכל מגיע לה סך של 404,390 ₪.

במסגרת כתב התביעה ציינה המשיבה, כי התובענה מתאימה להידון בהליך של סדר דין מקוצר מאחר והתחייבות המבקשת והמועצה והפרת ההתחייבות על ידן אינה שנויה במחלוקת והיא מתועדת במסמכים. כן טוענת, כי מדובר בסכום קצוב אשר אינו שנוי במחלוקת ומתועד במסמכים בכתב.

המבקשת עותרת למחיקת הכותרת וטוענת, כי ההליך אינו מתאים להידון בהליך של סדר דין מקוצר. המבקשת מכחישה את חובתה להעביר למשיבה תקציב בעבור שנת תש"ע, בה פעלה המשיבה ללא רישיון ובניגוד לחוק. לטענתה, תקצוב מוסדות חינוך פרטיים אינו זכות קנויה, כי אם פריבילגיה שבשיקול דעת ועל כן אינו מגבש עילת תביעה.

המבקשת טוענת, כי לא קיימת התחייבות שלה כלפי המשיבה בנוגע לתקציב שנת הלימודים תש"ע ותחת זאת היא אף התנגדה למתן רישיון למשיבה. כן טוענת, כי אין מדובר בחיוב שעילתו הוראה מפורשת של חיקוק.

לטענת המבקשת, ההורים והמשיבה עשו דין לעצמם ונטלו שליטה וחזקה על גני הילדים. המבקשת טוענת, כי תחילה אפשרה את בחינת הבקשות למרות שהוגשו באיחור ניכר אולם לאחר שהתברר שהגנים נפתחו על בסיס סגירה בכוח של גני הילדים הרשמיים נדחתה הבקשה לרישיון והוצאו צווי סגירה. לטענתה, עתירה לצו מניעה אשר הוגשה על ידי המשיבה נמחקה. כמו כן, נמחקה עתירה שהוגשה לבית המשפט לעניינים מנהליים. על ההחלטה לדחות את הבקשות לרישיון הוגש ערר לוועדת ערר. לאור חוות דעת המפקחת מטעם המבקשת באשר לליקויים שהיו קיימים במהלך כל שנת הלימודים תש"ע הוחלט לדחות את הערר לגבי שנת הלימודים האמורה, אשר בגינה הוגשה התובענה בה עסקינן. לטענתה, בגין שנה זו אין בסיס חוקי לחייבה בתקצוב גני המשיבה וכן אין הצדקה ליתן תקציב כאמור לאור העובדה שהגנים פעלו ללא רישיון ולא הופעלו כנדרש.

המבקשת מוסיפה וטוענת, כי לא ברור כיצד הגיעה המשיבה לסכום התביעה ועל סמך מה מבוסס מספר הילדים והתקציב המבוקש בגין כל אחד מהם. לטענתה, לא ניתן לדעת האם אכן למדו 53 תלמידים כפי שטענה המשיבה והסכומים המופיעים בכתב התביעה אינם ניתנים לחישוב אריתמטי פשוט. לטענת המבקשת, המשיבה לא פירטה על איזה מסמך רשמי היא מסתמכת ולא צירפה אותו לכתב התביעה.

לטענת המשיבה דין הבקשה להדחות. לטענתה, בבקשתה מתעלמת המבקשת מהחלטת וועדת הערר אליה התייחסה בכתב התביעה. המשיבה טוענת, כי הבקשה מתייחסת ברובה לפן המנהלי ומדובר בסוגיות אשר הוכרעו במסגרת הכרעת ועדת הערר והחלטת בית המשפט לעניינים מנהליים.

לטענתה, אין מחלוקת שבשנת הלימודים הרלוונטית היו בישוב 55 ילדי גנים עליהם חל חוק חינוך חובה, כי הילדים האמורים למדו בגניה, כי לא הועמדה להם חלופה אחרת במהלך השנה וכי המשיבה מתקצבת גופים המפעילים גני ילדים במסגרת חוק חינוך חובה והתעריף ידוע. כן טוענת, כי בשנה האמורה ובשנה שאחריה הועברו הכספים לרשות המקומית על אף התראותיה למשרד החינוך בנדון. באשר לגובה הסכום טוענת המשיבה, כי המבקשת חישבה את הסכום בעצמה וכי הסכום צוין במייל בו נכתב, כי יש לשלם עבור 42 תלמידים.

המשיבה טוענת, כי במהלך שנתיים הרשות המקומית פעלה בחוסר תום לב עת לא דיווחה למבקשת ולחברה לאוטומציה על עזיבת תלמידים ותחת זאת המשיכה לדווח עליהם באופן כוזב כתלמידים הלומדים בגני הרשות ובעקבות כך קיבלה כספים.

דיון ומסקנות

האם התובענה נשוא הבקשה שלפני מתאימה לדיון בהליך של סדר דין מקוצר אם לאו. זו השאלה העומדת להכרעתי.

לאחר שקילה ובחינה של מכלול טענות הצדדים והחומר המצוי לפניי מצאתי, כי דין הבקשה להתקבל.

תקנה 202(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 מונה ארבעה מקרים בהם ניתן להגיש תביעה בהליך של סדר דין מקוצר. מהתקנה עולה, כי עסקינן בתביעות של רשות מקומית לסכום קצוב, תביעות לסילוק יד במקרקעין או פינוי מושכר כאשר יש ראיות בכתב, תביעה לסכום כסף קצוב מכוח חוזה כאשר קיימת ראיה בכתב או תביעות לתשלום סכום קצוב שעילתו בחיקוק.

בענייננו אין מדובר בתביעה המוגשת על ידי רשות מקומית או בתביעה במקרקעין. לפיכך, בכדי לקבוע, כי התביעה מתאימה להליך של סדר דין מקוצר על המשיבה להראות, כי מדובר בתביעה לסכום כסף קצוב מכוח חוזה או לתשלום סכום קצוב שעילתו בחיקוק.

כאמור, המשיבה טענה, כי התובענה מתאימה להליך של סדר דין מקוצר היות והמבקשת והמועצה התחייבו כלפיה והפרו התחייבותן ויש לכך תיעוד במסמכים. מהאמור עולה, כי טענתה לפיה התביעה מתאימה להליך של סדר דין מקוצר מתייחסת לתקנה העוסקת בתביעה לסכום כסף קצוב מכוח חוזה.